אלינור ושלומי

שלומי שלי הוא דמות ענקית
שלימדה אותי וחישלה אותי לקראת העתיד.
הוא היה האנרגיה שדחפה אותי קדימה.
האור, הכוח, החוזק, השמחה, המשפחה.
הקרקע היציבה שלי, שתמיד אותי הרימה.
שלומי שלי היה אבא אוהב ונותן לבנותינו.
עטף אותן בחיבוק רחב בתוך ידיו.
היה גאה ומאושר עד השמיים
עם בנותינו השתיים.
שלומי שלי ידע הכל בכל תחום.
ומעוולות העולם היה המום.
שלומי שלי היה האושר לילדות ולי
הוא היה בעל מסור, חבר נאמן ואמיתי
הוא היה מושא אהבתי.
שלומי שלי היה אהבה גדולה מהחיים.
וביום בהיר אחד נקטף מאתנו ונלקח לעולמים!

מפגשנו הראשון. 1998
שלומי ואני הכרנו בעבודה, אני הייתי מנהלת חשבונות, והוא היה טכנאי מכונות צילום
יום אחד הוא נכנס למשרד שבו עבדתי, ועינינו הצטלבו
קלטתי את עיניו המחייכות, מביטות בי, והרגשתי
פרפורים בבטן, אך הוא המשיך בעבודה כאילו כלום.
כמובן אמרנו, שלום, שלום ובוקר טוב,… אך מה יהיה מכך הלאה לא העזתי לחשוב.
כעבור זמן מה ערכו מסיבת חנוכה מטעם המשרד, לא הייתה לי אפשרות להגיע, אז מיד שלומי הציע במן טבעיות כזאת, שהוא יאסוף אותי.
בקושי יכולתי לנשום מרוב התרגשות, אך כמובן ששמתי ארשת פנים מאופקת.
בערב מדדתי את כל ארון הבגדים, כמו שרואים בסרטים, מורידה מחליפה, בודקת במראה….
והנה הוא בא, היה אתו חבר שהרכב היה שייך לו.

הנסיעה לכרמל הייתה קצרה, וכל הדרך שלומי ואני דיברנו, הוא הקסים אותי למן הרגע הראשון…
נכנסנו למסיבה, והיה כל כך כף רקדנו, שרנו, צחקנו בלי סוף, שתינו ואני הייתי בעננים, לא רציתי שערב זה יסתיים, אך מה לעשות שהשעון מתקתק…
חזרנו, שלומי ירד מהאוטו וליווה אותי לפתח ביתי.
ואז שאל: "אני יכול למסור את מספר הטלפון שלך לחבר שלי?"
ואז בלבי כל כך התאכזבתי, רציתי שזה יהיה הוא שיבקש. ומיהרתי לומר "לא" בנחרצות אם מבט שואל בעיניים.
ואז שלח אלי מן מבט מאושר וראיתי בעיניו הבורקות חיוך מסתמן…. ו שאל "האם אני יכול לקבל את מספר הטלפון שלך?"
לרגע כמעט קפצתי עליו באושר… אך איזה מזל שאני מאופקת, רק אמרתי בחיוך, "כן".
נכנסתי לבית הורי, ולבי שר באושר… רציתי לקפוץ משמחה.
לא זוכרת איך נרדמתי אותו לילה אך התעוררתי מוקדם, וכבר ישבתי ליד הטלפון, נו… והוא כמובן, כיאה לכל גבר. לא התקשר בבוקר, וגם לא בצוהריים, הוא נתן לי לחכות את כל שעות היום עד הערב… כשאני מנסה להרגיע את עצמי, באיפוק מאולץ….
והנה סוף, סוף לקראת הערב, הוא התקשר, מזל שאין מצלמת וידאו בטלפון, כי אז יכול היה לראות את השמחה וההתרגשות שאחזו בי כששמעתי את קולו, ומיד הציע שניפגש, ואז בא לאסוף אותי, ומשם נסענו לחברים.
כל כך נהנתי במחיצתו, שהזמן שחלף במהירות, כל מפגש אתו נראה שערך רק שניות מעטות. כן גם הוא הרגיש כמוני, (זאת הרגשתי בכל נימי נשמתי).
היה לנו כל כך כייף יחד, דיברנו על כל דבר בעולם, אך הזמן לא הספיק לנו אף פעם, אחרי שהחזיר אותי הביתה ישבנו שעות על גבי שעות והמשכנו לדבר, היה לו ידע רב בכל דבר, ופשוט גמעתי את הזמן אתו באהבה שהלכה והתעצמה….
מאחר ועבדנו באותו מקום עבודה, שבה המנטליות היא שאסור לשני עובדים להיות חברים או מקורבים, נאלצנו להסתיר זאת… נסינו מאוד, אך הדבר לא הצליח לנו.
הסוד שלנו התגלה אט, אט, וכמובן שפיטרו אותנו בזה אחר זה.

כמו כל זוג, היו לנו עליות ירידות וצפיות האחד מהשני.
ומה לעשות בין היתר גם פרידה של חודש ימים, אז הרגשתי מחוסרת קרקע ומחוסרת נשימה, ולמרות זאת ידעתי שזה לטובת שנינו, שלומי לא ויתר בנקל הוא דיבר עם כל מי שהכיר אותנו כדי שישכנעו אותי לחזור אליו, ובסופו של דבר הרי הוא היה "אהבת חיי", וחזרנו להיות יחד, ומכאן יחסינו קיבלו ממד אחר, של שותפות מלאה, חברות והבנה.
שלומי היה המורה שלי בתחומים רבים בחיים:
את נסיעתי הראשונה לחו"ל עשיתי אתו, נסענו לתורכיה. כשהגענו לשדה התעופה הרגשתי כמו ילדה קטנה מתרגשת מכל דבר, מתלהבת מהדיוטי פריי, מתה מפחד מהטיסה, שלומי נהנה לראות אותי מקפצת ממקום למקום והלהיב אותי יותר הראה לי הסביר לי בפרטי פרטים כל דבר ודבר. ואז כשהגענו למטוס, ממש לפני העלייה ראיתי כמה מאנשי השדה לבושי הסרבלים מתקנים משהו במטוס, מאוד נבהלתי, כי הרי זו טיסתי הראשונה בכלל עלי אדמות, ושאלתי את שלומי: "מה הם עושים מתחת למטוס"?
והוא כמובן בהומור הידוע שלו בארשת פנים רצינית ביותר, אמר "הייתה תקלה, הם מתקנים את המטוס, נקווה שלא יקרה כלום בדרך."
ואז כשהתיישבנו באותו הומור מהר להרגיע אותי, ואמר זאת שיגרה לפני כל טיסה.
בטיול בחרנו לנוח, לכייף ולטייל, אך יותר מכל נהנו מהיחד שלנו, שאף פעם לא הספיק לנו.שלומי תמיד העשיר אותי בעוד דבר, כך שבשבילי הטיול נחרת כחוויה אדירה, אשר פתחה פתח לבאות…
יום אחד חברתי לעבודה מצאה כלב מסוג "סמוייד" לבן שהיה מלוכלך מוזנח מותש, ונטוש, שלומי ואני החלטנו לאמץ אותו וקראנו לו ג'וקר.
שלומי לקח עליו את הטיפול כמובן מאליו. לקח אותו לוטרינר, דאג למקלחות, טיולים…. וכל הדרוש.
בתחילה השארנו אותו אצל הורי, בחדרי.
ולאחר זמן מה שכרנו דירה קטנה וחמודה בקרית ים.
ומיד שלומי לקח עליו את הפיקוד, בכל מה שקורה בבניין מאחר ורב הדיירים היו אנשים מבוגרים.
שלומי דאג לכל, כיסח את הדשא הקטן, סידר גדר חיה, דואג לניקיון ולכל דבר שהיה צריך. והכל בהתנדבות כמובן.
השכנים אהבו אותו כל כך, והתייחסו אליו כאל בן לכל דבר.